איגי – אנחנו כאן כי צריך
09.02.2010 גאווה, מודבקים, פוליטי
בפוסט הקודם הסברתי לכם למה אני חושב שצריך להחרים את הפניקס, בגלל ההומופוביה הסמויה יותר או פחות שלהם. אני חושב שהרבה מהטוקבקים והתגובות השליליות נבעו מכך שאנשים לא ממש יודעים מה זה איגי (שם החיבה ל"ארגון נוער גאה"), למה הוא נועד וכו'.
אז אני לא אלאה אתכם ביותר מדי עובדות יבשות, רק אציין שפעילות לנוער לסבי-הומו-בי-טרנס (להלן: להט"ב) ומתלבט התחילה עוד באגודה. לימים, החליט יניב ויצמן להתפצל מהאגודה ולהקים ארגון עצמאי, שיוכל לפעול אך ורק לטובת הנוער הלהט"ב בארץ. הקבוצות הראשונות פעלו בדירות בכפר סבא ובתל אביב, ועם הזמן הארגון צמח והתפתח והוא כולל היום כ-30 קבוצות ברחבי הארץ, כשהצפונית, והטרייה ביותר, היא בקרית שמונה, והדרומית ביותר בבאר-שבע.
יש הרבה אנשים שטוענים שאיגי הוא ארגון מסיונרי. שאנחנו לוקחים ילדים "מבולבלים" וממירים אותם לדרכנו הנלוזה. ברור לחלוטין שהדבר הזה הוא לא נכון. נתחיל בעובדה הפשוטה שלצערי, להיות להט"ב זה עדיין לא בדיוק כבוד גדול בחלקים גדולים מהחברה. אף אחד לא יתייג את עצמו, בגיל 15-16, מרצון, כהומו, לסבית, בי או טרנס. המחיר שילד יכול לשלם על דבר כזה הוא גבוה. דבר שני – אי אפשר להכריח סטרייט להיות הומו, כמו שאי אפשר להכריח הומו להיות סטרייט. גם מי שמגיע אלינו כשהוא מתלבט בזהותו המינית או המגדרית, בסופו של דבר יגדל ויתבגר ויחליט בעצמו.
חור הצצה קטן אל מחוץ לארון
אני לא יודע אם היה לכם אי פעם סוד אפל כזה, שאתם בטוחים שאם הוא יתגלה לעולם, אתם תאלצו למות או לברוח רחוק. חלקנו מסתירים סודות משפחתיים כואבים, חלקנו מסתירים את הנטייה המינית שלנו. זהו הארון. בגיל נעורים, ותיזכרו בעצמכם, כל דבר קטן נראה כמו מפלצת שבאה לבלוע אתכם. אז תוסיפו לזה את העובדה שחברי כנסת ושרים אומרים שהומוסקסאליות זאת מחלה, שאחת הקללות הרווחות בבתי ספר הן "הומו", "אוכל בתחת" ו"קוקסינל", ותקבלו הרגשה שלא תמיד יש לאן לברוח ממנה.
למטרה הזאת אנחנו כאן – לשמש מקום "מפלט" לילד שההתלבטויות שלו מקשות עליו בעצמו. אנחנו לא פסיכולוגים ולא מתיימרים להיות. אנחנו אמנם מלווים ע"י עובד/ת סוציאלי/ת איתם אנחנו מתייעצים לגבי כל דבר (והם, בתורם, מתייעצים הלאה), אבל אנחנו יותר כמו אחים או אחיות גדולים לנוער הזה. אנחנו, שעברנו את השלבים האלה בעצמנו, נותנים להם מודל חיקוי שחסר להם – שהרי הסביבה שלהם היא סטרייטית לחלוטין לרוב.
אנחנו דוגמא לכך שיוצאים מהארון ונשארים בחיים (בזמן המתאים, כן? לא לרוץ ולשבור לי מנעולים בשביל הכיף!), אנחנו דוגמא לזה שפעמים רבות, הויכוחים עם ההורים נפתרים בסוף. אנחנו גם יכולים לתרום מניסיון חיינו בנושאים כמו מין בטוח, שהוא חובה לכל אחד, בלי הבדל של מין, מגדר או נטיה מינית, או לגבי דייטינג, אהבה, מערכות יחסים, וכל דבר שמטריד נוער. אנחנו שם בשבילם.
לחלק מהנוער, מדובר בקבוצה חברתית. מקום שבו הם יכולים להכיר נוער אחד שמתחבט באותן בעיות שהם מתחבטים. באותן דילמות. לשני החבר'ה בקבוצה קראו "הומו" בבי"ס, ולשתי הבנות שנפגשות באירועים הארציים יש קראש על הבחורה הסטרייטית השווה מהשכבה. דברים שלרוב, בני נוער אחרים לא חווים בצורה כזאת.
ההבדל בין 1999 ל-2009
כשאני התבגרתי, והתחלתי להבין קצת מה קורה מסביבי, לא חשבתי שאני הומו. הייתי מאלה שהייתה להם חברה בחטיבה, החזקנו ידיים ותמיד בנשיקה-סטירה היו מצוותים אותנו ביחד. קניתי לה זר ורדים אדומות לכבוד היומולדת וגרמתי למחנכת שלי להתמוגג ולקנא (כפרה עליך, שלומית!). בכיתה י"ב הייתי מאוהב עד צאת הנשמה בחברה הכי טובה שלי. אבל בין לבין, גם יכולתי למצוא את עצמי במשחקים תמימים עם חבר טוב. זה כמובן לא אומר שאני הומו – כל ה"על בנים ועל בנות" אומרים שזה שלב. כמובן שכולם קראו לי "הומו" בבית ספר, אבל אני נפנפתי בידיי באציליות ואמרתי שיגידו מה שהם רוצים, אני יודע את האמת – והאמת שלי הייתה שאני סטרייט.
התאפסתי על עצמי בצורה הכי הגיונית – התאהבתי בבחור, וזאת הייתה אהבה כל כך חזקה, שלא השאירה מקום לספק. כשזה קרה, והבנתי, הדרך הייתה פשוטה בשבילי – גדלתי במשפחה ליברלית, מעולם לא שמעתי ביטויי הומופוביה חזקים במשפחה, ומכיוון שזה קרה בשירות הצבאי שלי, הייתי מוקף בהומואים שהפכו את זה ליותר קל. אבל לא היה לי לאן לפנות. לא היו לי קבוצות נוער. לא היו לי קבוצות בוגרות (שכוללות גילאי 18 עד 23).
לכן החלטתי לבוא ולהדריך בארגון, וכשקיבלתי (על פי בקשתי) קבוצה בעיר הולדתי, הייתי שמח כל כך שיש לי את ההזדמנות לחזור ולתקן קצת את ההיסטוריה. מגיעים אלינו (לכלל הקבוצות) חניכים ממגוון סוגים – חניכים שיצאו מהארון בגיל צעיר, כאלה שנמצאים בשלב ביניים, כאלה שעדיין לא בטוחים מה הם, כאלה שבטוחים ומפחדים שמישהו ידע. וזה בסדר, בגיל כזה, אף אחד לא יודע מה הוא.
טובת החניך בראש
כלל חשוב יש לנו בארגון – והוא הדיסקרטיות ושמירה על טובת החניכים. ראשית, כמו כל מדריכי הנוער בארץ, אנחנו עוברים מספר שלבי מיון כדי לוודא שאנחנו מתאימים לתפקיד. יש לנו ליווי מקצועי מצויין, תמיכה ממשרד החינוך, תמיכה ממספר עיריות בארץ (כשהגדולה שבהן היא עיריית תל אביב-יפו). על כל מדריך עומדים שלל חוקים שקובעים איך הוא יתנהל עם חניכים בכל מיני מקרים. המקומות בהם אנחנו נפגשים (וזה מתקשר ישירות לפרשת הפניקס) הם חסויים, ולא מפורסמים בשום מקום – בשביל להצטרף לקבוצה, חניך צריך להתקשר למדריכים, להיפגש איתם לפני (כדי לוודא שמדובר בחניך "אמיתי" ולא במטרידן), ורק אז הוא מלווה למקום ומוצג בפני הקבוצה. הכל נועד כדי לשמור על החניכים שלנו מפגיעה, שהפכה, לצערי, ליותר רלוונטית בשנה האחרונה.
אנחנו גם מנסים להגיע לכמה שיותר בני נוער – אם באמצעות פעילויות של חוש"ן, ארגון הסברה להט"בי שמעביר הרצאות גם בבתי ספר ומקפיד לכתוב את כתובת האתר שלנו על הלוח בתחילת הפעילות, אם באמצעות פרסום של הפעילות שלנו בכלי תקשורת או במדיה החברתית, אם באמצעות קשר עם היועצות בתיכונים, ואפילו פעם שידרנו פרסומת טלוויזיה מדהימה (שנוצרה על ידי Euro Tel Aviv לפני כמה שנים).
אז לסיכום, אני מקווה שבפחות מאלף מילים הצלחתי להבהיר לכם את החשיבות שבפעילות שלנו, ולמה איום הסגירה הטריד אותנו ועוד רבים אחרים הקשורים לפעילות שלנו – כי אם אנחנו לא נעשה את זה, לא יהיה מי שיעשה את זה.
