תעשי לי ילד
19.11.2011 גאווה, מודבקים, פוליטי
בימים אלה, יושבת ועדה של משרד הבריאות ובודקת את הליכי הפריון וההולדה במדינת ישראל. הכוונה היא, כמובן, לא לזוג הטרוסקסואלי שעושה סקס ונולד לו ילד, לא לתרומות זרע ולא לטיפולי הפריה כלשהם, אלא להליך "נשיאת העוברים", שאנחנו מכירים בתור "פונדקאות". הועדה מנסה לבדוק, בין השאר, האם להשוות בין תנאיהם של זוגות הטרוסקסואלים לזוגות חד מיניים (בעיקר של גברים, כמובן – לזוגות של נשים יש אופציות אחרות לרוב, בהינתן ששתי הנשים הן סיסג'נדריות שמסוגלות ללדת בעצמן).
בקהילת הלהט"ב, הועדה יוצרת מהומה זוטא, ומאבק חדש בקהילת הלהט"ב. מצד אחד, חלק מההומואים טוענים שיש להשוות את התנאים בין זוגות סטרייטים לזוגות של הומואים, שנאלצים היום להרחיק עד להודו בשביל להשתמש בשירותי פונדקאות, ומשלמים על כך סכומי עתק – על התהליך, על נסיעות ועל טיפולים. מצד שני, ישנן פעילות (וגם פעילים) פמיניסטיות שמגנות את השימוש (או הניצול) בגופה של אשה בשביל מטרה כזאת, ולהפיכתו של נושא הפונדקאות לאג'נדה החשובה ביותר של קהילת הלהט"ב.
החוק בארץ
בישראל נחקק בשנת 1996 "חוק הסכמים לנשיאת עוברים", שמסדיר את נושא הפונדקאות בישראל. לשון החוק קובעת כי הפונדקאות מותרת למי שהם איש ואישה (לשון החוק). מזוז נדרש לעניין בתור היועץ המשפטי לממשלה וציין שבגלל שהחוק נחקק בשנת 1996, כוונת המחוקק הייתה איש ואישה ואין דרך אחרת לפרש את זה, בניגוד לחוקים אחרים שנחקקו לפני שנות ה-80, שאז זוגיות חד מינית לא הייתה דבר רווח בשיח.
בנוסף, קובע החוק כי על האישה הנושאת להיות רווקה, בת אותה דת של הזוג המבקש, אינה יכולה להיות קרובת משפחתם, והנושא חייב לעבור אישור של ועדה מיוחדת המורכבת מרופאים מומחים, פסיכולוג קליני, עובד סוציאלי ו(שימו לב) איש דת. החוק מאפשר שתי צורות של פונדקאות – זרע וביצית של הזוג המבקש, או זרע של הבעל וביצית מתרומה. בנוסף, כל המעורבים בתהליך חייבים להיות אזרחי ישראל, כדי למנוע סחר בנשים למטרה זו.
איך גברים הומואים מביאים ילדים לעולם?
מלבד מקרה אחד שפורסם בארץ, בו זוג הומואים מביאים לעולם ילד ביולוגי של שניהם (דבר שהתאפשר מכיוון שאחד מבני הזוג הוא גבר טרנסג'נדר, כלומר, נולד נקבה וחי כגבר), להומואים אין אפשרות לילדים בתוך מערכת זוגית סגורה, אם כי רבים הזוגות שממשיכים לנסות ולהיכנס להריון בדרך הטבעית. זוג גברים ישראלים שמעוניינים בילד, יוכלו לבחור באחת מהדרכים האלה:
- הורות משותפת – יצירת הסכם חוזי עם אישה, אשר תהרה להם באמצעות זרע של אחד מהם, בצורה מלאכותית או טבעית, ותהיה שותפה מלאה לגידול הילד (כולל זכויות משמורת וכו'). ההסכם בעצם הופך את התא הזוגי לתא משולש (או מרובע, במקרה שלאותה אישה יש בן או בת זוג, דבר שחייב, גם הוא, להיות מעוגן באותו הסכם – מה זכותה של בת הזוג של אותה אישה, למשל, מול זכותו של בן הזוג שלא מזרעו נוצר ההריון).
- אימוץ – בניגוד לדעה הרווחת, הומואים יכולים לאמץ ילדים בישראל (שאינם של בן זוגם), אך עם סייגים. החוק אינו מתייחס כלל לזוגיות חד-מינית, ולכן גבר שמעוניין לאמץ נחשב רווק, דבר ששם אותו בקצה-קצהה של רשימת ההמתנה, או מאפשר למבקש לקבל ילד "פחות מבוקש" – מבוגר יותר, בעל מוגבלות כלשהי וכו'.
- פונדקאות בחו"ל – כיום, התהליך מתאפשר בשתי מדינות בלבד: הודו וארצות הברית, כאשר רוב הזוגות פונים לפונדקאות בהודו בגלל המחיר הזול יותר. את הביציות רוכשים מתורמת זרה (יש איסור על תרומת ביציות בישראל), ההפריה נעשית "בשלט רחוק", והעוברים הקפואים נשלחים ומוחדרים אל הפונדקאית.
איך עושים פונדקאות?
אודה ואתוודה – איני רופא, איני פסיכולוג, אפילו תואר ביחסים בינלאומיים בקושי סיימתי. אבל לקרוא, ברוך השם, למדתי. אחרי שסיימתי את הגילוי הנאות, אפשר לבדוק את ההליך שבו מתבצעת פונדקאות, בדגש על הומואים.
כולנו למדנו שבשביל ליצור תינוק צריך זרע וביצית. זרע, אצל זוג גברים, יש בשפע, והוא לרוב מבוזבז או הופך לארוחת ערב (אצל חובבי הז'אנר). הביצית הוא החלק הבעייתי. את הביצית צריך לקנות מתורמת ביציות. הרבה אנשים משווים תרומת ביציות לתרומת זרע – זה משהו שיש בגוף, שמיוצר בכל מקרה. ההבדל הוא, שכדי לייצר תרומת זרע עושים משהו שרוב הגברים עושים גם ככה, והוא לא כרוך בסיכונים.
כדי לייצר תרומת ביציות, יש לעבור תהליך ארוך, עם התערבות תרופתית במחזור הפריון הביולוגי של האישה. ראשית, יש לעודד "הבשלת" ביציות באמצעות זריקות במשך כשבועיים. החומרים התרופתיים (הורמונים מסוגים שונים) מעודדים את השחלות לייצר ביציות, ובמקביל, מונעים ביוץ טבעי שיגרום ל"בזבוז" של הביציות. לאחר מכן, שואבים ביציות באמצעות מחט שמוחדרת לבטנה של האישה (בהרדמה מלאה או חלקית), ושואבים כמה עשרות ביציות.
ההבדל בין תרומת זרע לתרומת ביצית ברור, אם כך. אם תרומת זרע מצריכה כמה חוברות פורנו, חומר סיכה, 5 דקות פנויות וכוסית פלסטיק, תרומת ביצית מצריכה טיפול של שבועיים-שלושה, התערבות הורמונלית (שמן הסתם עלולה להשפיע גם על התפקוד היומיומי), ובסופו של תהליך – הרדמה, הליך לא נעים וכואב, וכמובן סיכונים שונים שנובעים מההרדמה ומההליך הכירורגי (כמו דימום או נזק לשחלות).
ואז מגיע השלב ה"פשוט" יחסית, כמו במפעל. בוחרים זרעים "טובים" מהתרומה, ומזריקים אותם אל תוך הביצית, מתחת למיקרוסקופ. זה הקטע הכי פחות כואב, כי בכל זאת, ביצית היא תא ולא כואב לה. ואז נוצר עובר (משהו כמו 4 תאים), שמוזרק אל תוך הרחם של הפונדקאית.
אני לא אלאה אתכם בכל התהליך הרפואי, שאני גם לא מבין עד הסוף, אבל בסופו של דבר, יש הריון, ואחרי תשעה חודשים, יש לידה. אז איפה הבעיה, זה שקצת כואב?
סאב קוץ' מילגה
כמו שציינתי, הפונדקאות לזוגות הומואים, כמו שאנחנו מכירים אותה היום, נעשית בהודו. הביצית נשלחת לסוכנות פונדקאות בהודו, ושם מחדירים אותה לאישה הודית, והיא נושאת את התינוק במשך 9 חודשים עד ללידה, שמתבצעת פעמים רבות בניתוח קיסרי.
כאן מתחילה השאלה המוסרית – האם מדובר בניצול פסול של אישה הודית, או האם זכותה של האישה על גופה, ואנחנו מתנשאים כשאנחנו קובעים שהיא לא באמת יכולה לבחור? השאלה הזאת מתקשרת, פעמים רבות, לנושא הזנות – האם אנחנו, כחברה, מוכנים לאפשר לאישה לעבוד בזנות אם היא בוחרת בכך, או האם אנחנו מכירים בכך שהבחירה היא לא אמיתית (ברוב המקרים, לנשים ש"בוחרות" לעבוד בזנות יש עבר של תקיפה מינית, למשל). אז האם אנחנו מוכנים, כחברה, להפוך נשים בעולם השלישי ל"רחם להשכרה"? האם הסיכונים שיש בכל הריון, הכאב הנפשי של אישה שנושאת ילד ברחם במשך 9 חודשים ומוסרת אותו עם הלידה, הקושי שנובע מהריון (אבל ללא הקתרזיס בסופו), האם כל אלה מצדיקים את הצורך הטבעי של אדם להביא ילד שישא את המטען הגנטי שלו?
הדיון כאן הוא ארוך ובעייתי – האם נשים פמיניסטיות יכולות לבוא ולטעון נגד פונדקאות, כאשר זו האופציה היחידה של זוג גברים להביא ילד ביולוגי, או שזה יוצר בעייתיות? האם לאותן נשים פמיניסטיות יש זכות לבוא ולדבר בשם אישה הודית כלשהי, או שהדבר נגוע בפטרנליזם ובאתנוצנטריות (כי הנשים ההודיות האלה, מה הן מבינות בכלל בזכויות שלהן?). האם הכסף שמשלמים ההורים לעתיד לאותה פונדקאית, סכומים ששווים לפעמים למשכורת של 10 שנים, שמאפשרים לפונדקאית ולמשפחתה להתקדם בצורה שהם לא היו יכולים להתקדם לעולם, מצדיק את התרומה והקושי בפונדקאות, את הניתוק שהיא לפעמים גוזרת על עצמה כדי לשמור על ההריון, ואת הסיכונים האלה? והאם הבטחה חוזית של תנאי הרווחה שלה בזמן ההריון, הסדרה של מקרים אפשריים (למשל, מה קורה אם היא מפילה באופן טבעי? האם היא תקבל את הכסף? הרי ה"מוצר" לא סופק) וקשר קבוע איתה כדי לעמוד על ההרגשה שלה בזמן ההריון, יכול להפוך את הנושא לקל יותר לעיכול?
ומצד שני, יש אותנו
יש את זוגות הגברים שרוצים להביא ילד ביולוגי, כמו שמאפשרים לזוגות סטרייטים עם בעיות עקרות. יש זוגות שלא מעוניינים להכניס אדם נוסף למערכת זוגית, ולהתחייב מולו על אופן גידול הילד/ים, על חלוקת משמורת, על קשר קבוע לאורך עשרות שנים ועוד צרות שזוגות עם ילדים שיתגרשו בוודאי יהנהנו מולם בהסכמה. האם הם לא יכולים ליצור מנגנון, בשיתוף הסוכנויות שמסייעות בהליך הפונדקאות, שבו הניצול יצומצם למינימום? ואולי הניצול הוא הפוך? האישה ההודית מנצלת את הגבר העשיר שיעשה הכל בשביל ילד, ו"גוזלת" ממנו הרבה מאוד כסף בשביל הליך שהוא יחסית טבעי? וכמובן, כל עוד החוק כבר קיים, מדוע להפלות זוגות חד מיניים? כמובן, שהאופציה שעלתה, של פונדקאות בישראל, יכולה לעזור בכך שזוגות רבים יותר יפנו להליך הזה בישראל, מה שאולי יבטיח את כבודה של הפונדקאית בצורה המקסימלית.
פונדקאות על ראש שמחתנו
בין כל הויכוחים של בעד ונגד הנושא, קם קול נוסף. קול שאומר שהויכוח הזה הוא לגיטימי לחלוטין וחשוב שיעשה, אבל הבעיתיות היא שנושא הפונדקאות, שמיועד בסופו של דבר לפלח מאוד מסוים (הומואים בני המעמד הבינוני ומעלה, לרוב בזוגיות יציבה), כאשר קהילת הלהט"ב (או הלהטבא"ק, למהדרין) נלחמת על דברים יותר בסיסיים – הזכות של א-נשים טרנסג'נדרים לחיות בכבוד (למשל, למצוא עבודה גם כאשר הם לא לגמרי "עוברים", מרצון או לא מרצון), הלהטב"קופוביה שעדיין קיימת מחוץ לתל אביב-רבתי, נוער להטב"קי שמגיע לרחוב, הורים שלא מוכנים לקבל את הילדים שלהם אחרי יציאה מהארון, ועוד רעות חולות אחרות בחברה.
כנראה שהפתרון הוא לא כזה פשוט. כנראה הפוסט הזה, או ויכוחים אינסופיים בפייסבוק, לא יעזרו. ההחלטה, בסופו של דבר, תלוי במוסר של כל אדם, בתקווה שאנשים (ואולי גם אני, בבוא היום) שבוחרים בהליך הזה, יכירו את הויכוח.
רוצים עוד?
- "רפואה ומשפט", גיליון 36, יוני 2007 – "עשור לחוק הסכמים לנשיאת עוברים (אישור הסכם ומעמד היילוד), התשנ"ו – 1996: המצוי והרצוי" / דורית שפירא ויוסף שפירא [PDF]
- קצת על חוק הפונדקאות
- "גוגל בייבי", איך מפיקים תינוק? וואלה! yes
- "אמא יקרה לי: פרק 3 – בין שתי אמהות" – על נשים שבוחרות להיות פונדקאיות מסיבות אלטרואיסטיות
- דף המאבק לפונדקאות ולהורות גאה בישראל
תגובות (11)
שלום עמית,
כתיבה מעמיקה על נושא חשוב. מבין המאמרים והפוסטים המפורסמים סביב נושא הפונדקאות, לא הרבה מצליחים להפריד בין הסוגיות הנפרדות של נושא מורכב: עניין הפונדקאות מבחינת האם הפונדקאית, הזכות להורות, אפליה על רקע נטיה מינית, וגם ההשפעות של משפחות עם הורים בני אותו מין על הילד. על כל אחד מאלו יש דיונים סוערים.
לגבי זכויות שוות לכולם ללא אפליה על רקע העדפה מינית, חבל לנו שבכלל יש עדיין דיון. לגבי כל השאר בהחלט רצוי שמי שמעוניין בהליך ילמד עליו, ולא ישפוט אף אחד מהצדדים מראש רק מתוך עמדה אידאולוגית כזו או אחרת.
ארגון משפחה חדשה מספק ייעוץ וליווי צמוד בנושא הפונדקאות, והחזרנו כבר כמה משפחות של הורים חד מיניים מחו"ל. פרטים כאן:
http://www.newfamily.org.il/services/surrogacy/
אהבתי את השאלה שלך האם הניצול אינו הדדי. גם אני, כשהייתי פונדקאית, הרגשתי לפעמים שאני מנצלת את מצבה הנפשי והגופני של חיה, כדי לקבל את כל הכיף של ההריון ושל הלידה, בלי הבעסה של לילות ללא שינה ובלי האחריות הכרוכה בגידול ילד נוסף. ועוד קיבלתי על זה כסף!
מצד שני, אני מניחה שרוב הפונדקאיות בהודו לא עושות את זה בשביל הכיף. גם בארץ אני לא בטוחה שזה המניע של רוב הפונדקאיות.
לפני עשר שנים היינו בשליחות דיפלומטית בארה"ב. הייתה לנו אפשרות לקבל או-פר פיליפינית בירושה ממשפחה שעזבה, ואני סירבתי בכל תוקף להחזיק בבית שלי שפחה או משרתת. עצם המעמד נראה לי מזעזע.
כשהגענו לשם הבנתי שמלבד העובדה שנורא קשה בלי עזרה, הנשים בפיליפינים ממש מתחרות על להגיע לארה"ב כאו-פר. הבנתי שבכך שאני "משעבדת" אישה, להרגשתי, אני בעצם מאפשרת למשפחה שלה לחיות ברווחה שאינה אפשרית בשום דרך אחרת, ואני משחררת את בתה, את נכדותיה, את נינותיה ואת חימשותיה מהצורך לשרת דיפלומטים באמריקה.
בעיניי, אם הפונדקאות *באמת* מוציאה את ההודית ואת משפחתה ממעגל העוני (התשלום בארץ הוא גבוה, אבל לא עד כדי לחלץ ממעגל העוני את מי שנמצאת שם), ואם הפונדקאית *באמת* עושה את זה מרצונה החופשי ותוך הבנה של התהליך שהיא הולכת אליו, אין בעיניי שום פסול – להיפך.
אבל אם, כפי שהשתקף בתקשורת, מדובר בתעשייה מנצלת שהפונדקאית מקבלת ממנה תשלום שלא יקדם אותה בחיים ואת רוב הקופון גוזרים מתווכים, ובמיוחד אם מדובר בניתוח קיסרי שהרבה יותר קשה להחלים ממנו מאשר מלידה טבעית, בעיניי זה פסול לגמרי.
אני לא חושבת שאפשר למצוא מספיק פונדקאיות שיעשו את זה באמת כי כיף להן להרות וללדת, או כי הן רוצות לחוות את תחושת הנתינה האולטימטיבית (שהיא בונוס נהדר בתהליך, אני חייבת לציין). אבל גם אם המניע הוא כלכלי, אני לא רואה פסול בתהליך כל עוד היחס אל הפונדקאית – האנושי והכלכלי – הוא הוגן וראוי. זה לא מובן מאליו בהודו.
שאלת הפונדקאות לחד-מיניים היא בעיניי בכלל לא שאלה. האפליה הזאת מתאימה לימי הביניים. יש גם זוגות הטרוסקסואליים שהם הורים מזעזעים (קוראים עליהם בעיתון לפעמים) והם יכולים להביא צאצאים בלי שום ועדה. הדיון צריך להיות על היחס ההוגן לפונדקאיות, גם כאלה שאינן מודעות לענייני זכויות וקיפוח.
תמר,
קודם כל, תודה שהגבת פה. זה די מחמיא לי שמצאת את הזמן לבוא ולהגיב בנושא, ואני מצטער שלא נכחת אמש בדיון שנערך בנושא במסגרת חוש"ן, כי הקול שלך היה יכול לתרום רבות לדיון.
אני חושב שאני יכול להסכים איתך על הנקודה החשובה – יש פונדקאות לא מנצלת, ויש אפשרות להשתמש בפונדקאות כמנוף לשיפור החיים של אותה אישה שעושה מעשה נאצל כזה, גם אם לא כולן נהנות מחוויית ההריון.
אחת הנקודות שעלו אמש בדיון הייתה שהשכרת הרחם שלך אינה כמו כל עבודה רגילה, וזהו גבול שאנחנו צריכים לשים לעצמנו, כחברה. אחרי הכל, הריון פונדקאי כרוך גם בטיפולים הורמונליים.
מצד שני, לכל עבודה אחרת יש סיכונים גופניים.
האם לא היה לך חשש מהסיכונים האלה, מהעובדה שהריון עלול להסתבך, מהטיפולים המקדימים וכו'?
נורא רציתי לבוא לדיון בחוש"ן, אבל היו לי בעיות לוגיסטיות (ילדים וזה).
אני לא אוהבת להסתכל על זה כהשכרת רחם. המינוח הזה גורם לי להרגיש שמתייחסים לחלק מהגוף שלי כחפץ. זה ממש לא ככה. זה שירות שאני עושה עבור מישהו אחר, ונכון שאני משתמשת בחלק מהגוף שלי בשביל זה, אבל גם עוזרת בית וסַבָּל ודוגמנית וכדורסלן משתמשים בגוף שלהם, לא? והעבודה שלהם הרבה יותר שוחקת את הגוף מאשר הריון.
אני לקחתי את הכסף של הפונדקאות כמלגת מחקר, ובמקום לנסוע לירושלים 3 פעמים בשבוע בקיץ לצרכי פרנסה, ישבתי וכתבתי ספר (זה. לא כל כך מעניין). מבחינה סטטיסטית, הסיכון של לנסוע שלוש פעמים בשבוע לירושלים עולה עשרות מונים על כל סיכון שיכול להיות לי מהריון. והריון הרבה יותר כיף מנהיגה.
הטיפולים ההורמונליים היו די כלום. זה לא זריקות כמו בטיפולי פריון. כולה כמה כדורים, ובמקרה שלי זה גם לא נמשך הרבה זמן. מה שביאס אותי באמת היה היחס של הרופאים, כאל "לא פציינטית" / לא אדם (כי זה ביטוח הבריאות של חיה משלם). למשל כשהרופא סירב לענות לי על שאלות, וגם העביר לי הוראות דרך חיה במקום ישירות.
הסתייגות: רק על עצמי לספר ידעתי. אני יודעת שאני לא הפונדקאית הרגילה, ושיש כאלה שלוקחות את הטיפולים ההורמונליים יותר קשה, או שממש לא נהנות מהריון.
טוב, נו, ילדים זה שמחה. או כך אומרים, טרם יצא לי לבדוק בעצמי.
אני מקבל את מה שאת אומרת, ואני יותר נוטה לצד שלך. אולי כי אינני אישה ואני לא סובל מדיכוי יומיומי כמו שהפעילות שהציגו את הצד השלילי בפונדקאות אמרו. אני בטוח שיש אפשרות למצוא פונדקאיות אלטרואיסטיות (למרות שאני לא מאמין באלטרואיזם – לכל אדם יש אינטרס במשהו, גם אם הגשמה עצמית).
יהיה מה שיהיה – הקול שהבאת לפה חשוב לא פחות מהקול ששמעתי מ"אישה לאישה", או מיואב ארד, שהביא תאומות מקסימות בפונדקאות. אז תודה!
קודם כול כמה תיקונים קטנים ולא משמעותיים: זה לא נכון שיש רק שתי מדינות בעולם שהומואים ישראלים יכולים לעשות בהן פונדקאות. מלבד הודו וארה"ב יש גם קנדה, ולאחרונה הצטרפו גם ארמניה וגיאורגיה לרשימת המדינות שסוכנויות ישראליות לפונדקאות פועלות בהן. בזמנו דיברו גם על תאילנד, אינני יודע אם זה בתוקף. אני יכול רק לשער שיש עוד מדינות בעולם שמאפשרות פונדקאות גם למי שאינם אזרחים, והישראלים פשוט טרם גילו אותן.
לגבי הזרקת הזרע לביצית (ICSI), זה תהליך מסובך שנעשה רק במקרה שאיכות הזרע ירודה מאוד. ברוב הגדול של המקרים אין בזה צורך, ופשוט שמים את תאי הזרע (ללא נוזל הזרע) באותה צלחת פטרי של הביצית ואומרים להם להתחיל לעשות קוצימוצי.
לעניין ניצול הפונדקאיות – אני לא יכול לדבר על מה שקורה בהודו כי לא הייתי שם. את הפונדקאות שלנו עשינו, פעמיים, בצפון אמריקה, והפונדקאיות בשני המקרים היו קרובות אלינו במעמדן החברתי. אני יכול לומר בביטחון שהן עשו את זה מתוך תחושת שליחות חזקה ומתוך רצון להיות בהריון, וכן, גם התגמול הכספי לא הזיק; אבל אין לי ספק שהכסף לבדו לא יכול להיות סיבה מספקת לעבור את התהליך הקשה הזה. הפונדקאיות שפגשנו (לא רק שלנו, אלא גם אחרות) עשו את מלאכת הקודש הזו באהבה וברצון, וחלקן חזרו על כך כמה וכמה פעמים. הן ראו בתהליך הזה משהו מחזק ומעצים, בהחלט לא משפיל או מחפיץ.
אבל אל תאמינו לי על המילה, אני הרי גבר אשכנזי לבן. תשאלו אותן ישירות. לכו לפורום פונדקאות של תפוז, למשל, ותשאלו את הפונדקאיות מה דעתן על התהליך שהן עוברות. או תלכו לבלוגים הרבים שהן כותבות ותקראו מה הן חושבות על כל זה.
בעניין הסעיף האחרון – זאת אכן ביקורת שנשמעת מדי פעם, ואינני מבין אותה כלל. האם באמת מצפה מישהו שקהילת הלהט"ב תתרכז בנושא יחיד כל פעם (נניח, אלימות נגד טרנסים) ותתעלם מהאחרים? האם כל עוד יש הומופוביה (כלומר, עד ימות המשיח) אסור יהיה להילחם על זכויות המשפחה החד-מינית? האם המאבק להשוואת זכויות הזוגות החד-מיניים לזוגות אחרים איננו מאבק בהומופוביה, או לפחות בגילוי אחד שלה? האם מאבק כזה באמת בא על חשבון מאבקים אחרים, או שהוא מיתוסף אליהם? הרושם שלי הוא שלעיתים קרובות ביקורת מהסוג הזה באה מכיוונם של כמה אינדיווידואלים רדיקליים מאוד, שמלכתחילה רוחשים חשדנות ואיבה לכל מה שמסריח מ"הומואים אשכנזים בורגנים" וכו'. במקרה הזה, ממילא לא יעזור גם אם כל ההומואים יוותרו על חלומותיהם להיות אבות ויתחילו להילחם לזכויות הטרנסג'נדרים – הם כבר שרופים מראש.
אביעד – אני לא אומר שאסור להילחם על פונדקאות. אבל מציגים אותו כ"ה-מאבק של הקהילה הגאה", ולא כך הדבר. המאבק שלי, ראשית, צריך להיות להגיע לחברה שבה אני אוכל בכלל לגדל ילדים. לא הייתי רוצה שהילד שלי יראה איך מתייחסים לאבא שלו, שבכלל לא נשוי לאבא השני שלו.
זה מאבק חשוב, אבל זה לא ה-מאבק, לדעתי.
אני לא ראיתי שמציגים אותו בתור "ה-"מאבק של הקהילה בשום מקום. זה מאבק שבמקרה הגיע בעת האחרונה לכותרות בגלל כמה עתירות שהוגשו לבית המשפט, ובית המשפט הוא חזית אחת חשובה שבה מתנהלים כל מיני מאבקי זכויות בישראל. מטבע הדברים, מאבקים לשינוי היחס הכללי לחברה בענייני להט"ב קשה יותר לקדם בבג"צ, כי הם לא כרוכים בתיקון של חוק ספציפי אלא בתהליך הדרגתי, זה הכול. אם אומרים "זה לא בסדר להיאבק למען הזכות לפונדקאות כל עוד הומואים לא יכולים ללכת יד ביד ברחוב בבית שמש", אז אפשר, לפי אותו עיקרון בדיוק, לומר "זה לא בסדר להיאבק למען ההומואים המדוכאים בבית שמש כל עוד לא פתרנו את בעיית דיכוי הפלסטינים על ידי ישראל" – בעיה בוערת יותר לכל הדעות – וכך הלאה, ברגרסיות אינסופיות.
הדף שמרכז את המאבק הנוכחי נקרא "מאבק למען פונדקאות והורות בקהילה הגאה", או משהו דומה. נשים לסביות לא צריכות, לרוב, את המאבק הזה. יש להן רחם. טרנסג'נדרים/ות צריכים/ות להאבק בדברים הרבה יותר חשובים לפני שהם בכלל יחשבו (כקהילה, לא כפרטים) על ילדים.
אני לא חושב שיש קשר לו"זי בין הכיבוש לזכויות הומואים בבית-שמש. אבל אני חושב שיש מאבקים יותר חשובים מהפונדקאות כרגע, רק שהפונדקאות הוא אינטרס אישי של רבים, בעוד נוער בסיכון הוא לא (ומצטלם פחות טוב, ונוגע פחות בנקודה הכה-ישראלית של פריון, השלמת חוסרים בעם היהודי, המאבק הדמוגרפי וכו').
"מאבק למען פונדקאות והורות בקהילה הגאה" – אוקיי, וזאת בעיה בגלל ש-? זה ללא ספק מאבק אחד מני רבים בקהילה הגאה, ואין לו, למיטב ידיעתי, שום יומרות להיות המאבק העיקרי או היחיד, או אפילו "ה-"מאבק. כמו שכבר אמרתי, מטבע הדברים מאבקים משפטיים נוטים למשוך יותר תשומת לב, כי הם מתנהלים בתקשורת, וכי הם נגמרים בתאריך ספציפי ובהכרעה ברורה (כלומר, יש בסוף פסק דין, או הצבעה בכנסת או צעד מנהלי כלשהו). זה הכול. חבל לקרוא לתוך זה כל מיני כוונות אחרות שלא קיימות שם.
לעניין הלו"ז – רוב האנשים במאבק הזה הם אנשים שרוצים, מה לעשות, להביא ילדים לעולם, ואם אפשר שזה יקרה בגלגול הזה ולא בגלגול הבא. זה לא הוגן מצדך לבוא אליהם ולומר להם, "טוב, תוותרו על החלום של להקים משפחה ואל תיאבקו למענו, כי עוד לא פתרנו את בעיית הנוער בסיכון". אפשר ורצוי לנהל כמה מאבקים במקביל – אלף פרחים יפרחו וגו'.
אשר לנשים לסביות, זה נכון שרק במקרים נדירים הן זקוקות לפונדקאית (אם כי זה כן קורה פה ושם, כי יש גם נשים לסביות שרוצות מאוד ילדים ולא יכולות ללדת), אבל בזמנו גם הן נאבקו על הזכות לקבל תרומת זרע בישראל, זכות שעד אז היתה שמורה לנשים במערכת יחסים סטרייטית. לא זכור לי שמישהו העלה בדעתו אז לנזוף בהן ולומר להן שהמאבק שלהן לא בסדר או משקף סדר עדיפויות לקוי.